גלישה באינטרנט, מבחינת הפרטיות, זה כמו להסתובב במכונית. כשנוהגים יש לרכב לוחית זיהוי כך שאם אנו מבצעים אי סדרים, קל לאתר את הבעלים.
הצלחת, כאשר גולשים באינטרנט, היא כתובת ה- IP שהוקצתה למחשב ההוא, בכדי להפוך כל אדם הניתן לעקוב אחריו (ראו גם את ההסבר כיצד מחשבים מדברים זה עם זה ברשת דרך TCP / IP)
בכל פעם שאתה משתמש בתוכנית או באפליקציה כמו דפדפן האינטרנט, כדי לפתוח דף אינטרנט, נוצר חיבור אחד או יותר עם השרת המארח את אותו אתר.
לאחר יצירת החיבור, המחשב מוריד את הנתונים משרתים אלה ומציג את דף האינטרנט בדפדפן.
כל חיבור מגלה את כתובת ה- IP של המכשיר המשמש לפתיחת האתר, לשרת שאליו הוא מתחבר, ההפך, רואה את כתובת ה- IP של השרת.
לא ניתן לבחור את כתובת ה- IP, היא מוקצה על ידי מנהל החיבורים (שיכול להיות טלקום, Fastweb ורוח) באופן אקראי, ולעתים גם באופן דינמי.
דיון מאוד מפושט זה חל על כל חיבור לאינטרנט, אפילו עבור תוכניות דואר אלקטרוני, צ'אטים, יישומי סמארטפון וכו '.
בדיוק כמו לצלחת המכונה, מכתובת ה- IP לא בהכרח ניתן להתחקות אחר זהות מי שמשתמש בה, אלא רק את בעל החיבור.
אם אתה מתחבר מהבית, אותה כתובת חלה על כל מי שמתחבר לאינטרנט: הורים, אחים, ילדים, חברים וכו '.
אם החיבור נוצר במשרד, כתובת IP זו יכולה להיות תקפה לכל האנשים שעובדים שם.
אכן, במקרים מסוימים, כתובת ה- IP הציבורית היא זהה לחיבורי אינטרנט מכל בתים משותפים, שכונות או ערים (זה כבר הוסבר במאמר כיצד אנו מתחברים לאינטרנט עם אותה כתובת IP ציבורית).
יתר על כן, כתובות IP מוקצות לרוב באופן דינמי וכמעט אינן קבועות למשתמש מסוים כמו שאנחנו יכולים להיות בבית.
כתובת ה- IP חושפת אפוא מעט מידע ציבורי ורק במקרים מסוימים ניתן לאתר אותה לכתובת הבית של אדם.
תלוי בספק הרשת המשמש לגישה לאינטרנט, המידע שכתובת IP יכולה לחשוף שונה ולעיתים קרובות חסוי.
תיאורטית, מנהלים אלה אינם יכולים לאחסן נתונים כדי לשלוט על מה המשתמשים עושים באינטרנט ועליהם להבטיח את פרטיות הלקוחות.
אם למשל אדם מבצע עבירת מחשבים מקוונת, ייתכן והמשטרה תצטרך ליצור קשר עם מפעיל הרשת המקצה כתובות IP כדי לאתר את זהותו.
אחרי מה שהוסבר, ברור שגם אם זר היה יודע את כתובת ה- IP הציבורית של חיבור האינטרנט הנוכחי שלי, הוא לא יכול היה לעשות דבר בנדון.
בעיקרון, מכתובת IP ציבורית בלבד ספק הרשת יכול, אם יתבקש, להתחקות אחר זהותו של אדם.
כל אחד אחר יכול פשוט לנסות להבין מאיפה הוא בא, למצוא את כתובת ה- IP של מחשב אחר ולאתר אותו, אבל לרגל אחר מה שהוא עושה אינו אפשרי.
הסיבה לכך היא שמאחורי כל חיבור יש נתב (פרטי או מאותו ספק רשת) שיוצר רשת פנימית ומגן על כל מכשיר חיצוני מפני חיבורים חיצוניים.
כבר הסברנו כיצד נתב עובד במאמר אחר.
העניין משתנה אם משתמשים במחשב באותה רשת שנוצרה על ידי הנתב, שאינה האינטרנט אלא רשת משנה ביתית או משרדית.
הנתב למעשה מקצה למכשירים המחוברים כתובת IP אחרת, הפעם פנימית, שתמיד זהה לכל רשת פרטית ובדרך כלל מתחילה ב- 192.168 .
כתובת זו אינה נראית וממילא לא ניתן להגיע אליה (אלא אם כן נקבע פתיחה רצויה) מחוץ לרשת.
תיאורטית אפשר לא רק למצוא את כל המחשבים המחוברים לרשת, אלא גם לרחרח את החיבור ולרגל אחריו.
מסיבה זו זה תמים לאפשר לרשת wifi שלא להיות מוגנת מגישה חיצונית, ולהיפך, גם להתחבר לרשת ה- wifi של השכן שנותרה בחינם, מכיוון שהם יכולים יום אחד להתעורר ולדעת כל מה שאנחנו עושים באינטרנט.
לעיתים קרובות הנתבים פועלים לפקח לאילו אתרים המכשירים מתחברים אליהם ולכן הם יכולים לפקח על כל אתר בו ביקר.
חזרה אל ה- IP הציבורי הנראה באינטרנט, אם ברצונך להגן על זהותך, ראה כיצד להסתיר את כתובת ה- IP במחשב האישי, אנדרואיד ואייפון .
